נתחיל מזה שדניאל היא חברה, אז אני משוחדת. אמנם נהיינו חברות בזכות העובדה ששתינו סופרות, אבל חשוב לשים את זה על השולחן מההתחלה, עדיף עם כוס סטארבקס ליד, ואיזה פרוסת עוגת דלעת או משהו אמריקאי שכזה. נמשיך בזה שהכריכה יפיפייה ומשכה אותי מהשנייה הראשונה. הצבעים, הציור, העקבים, פסל החירות – ממש אהבתי את כריכת הספר! ומצד שני, הכריכה משדרת וייב שטיפה הטעה אותי, וחשוב לדעת: זו לא קומדיה רומנטית.
אני חוזרת: מדרגות נעות הוא לא קומדיה רומנטית. הוא ספר קליל ומתוק וכייפי מאד, שממש עושה חשק לקפוץ לשדרה החמישית ולקנות קפה בסטארבקס עם פסל החירות ברקע וניחוח הבוטנים הקלויים שנישאים באוויר. אבל חשוב לבוא אליו עם הציפיות הנכונות, כדי להבין מה אנחנו קוראים. שמעתי איך דניאל מציגה את הספר בעצמה, וממש אהבתי. זה היה משהו כזה: "הספר מספר על שירה, ישראלית שעובדת בניו יורק וחיה את החלום האמריקאי, אבל נקרעת בין הגעגועים לישראל לבין האהבה לניו יורק, ושואלת את עצמה מה היא רוצה. ברקע יש חוויות מהחיים והעבודה בניו יורק, וסיפורי האהבה של שירה מתערבבים עם הזיכרונות שלה מהאהבה הגדולה שהייתה לה בישראל."
אם אהבתם את ניו יורק, תמותו על הספר הזה. אם לא הייתם בניו יורק, יתכן שממש יתחשק לכם לטוס. מצד שני, התיאורים כל כך חיים ועכשוויים (ומלאי ניחוחות! אהבתי מאד את התיאורים הללו!) – שאפשר להרגיש שטיילנו בניו יורק עם שירה, אחרי קריאת הספר.
העובדה שכותבת הספר גרה הרבה שנים בניו יורק מורגשת מאד ומוסיפה נופך מקצועי ואישי לספר. העובדה שכותבת הספר היא אישה מתוקה ברמות אחרות וגם יפה ואלגנטית ברמות אחרות, היא סתם בונוס כייפי.
מדרגות נעות – תנו קפיצה קטנה לניו יורק, תודו לי אחר כך.
ספרי בכמה מילים עליך ועל הספר שלך, ואם יש תכנון, גם על הספר הבא:
היי, נעים מאוד! אני דניאל רנטפה פרץ, אמא של שירה, אורי ונועה. יש לי תואר ראשון בכלכלה ושני במנהל עסקים, עסקתי בנדל"ן בניו יורק מעל עשור, שם הקמתי משרד עצמאי במרכז מנהטן. חזרתי ארצה לפני שבע שנים מניו יורק, עיר שהשפיעה עליי מאוד גם כאדם וגם ככותבת. הספר הראשון שלי "מדרגות נעות" נולד מתוך החיבור הזה לעיר הגדולה. הוא מספר על ישראלית שחיה את החלום הניו יורקי, אבל לא מצליחה להשתחרר מהקרע הפנימי בין החיים שבנתה שם לבין החיבור העמוק לארץ ולכל מה שעיצב אותה כאן - המשפחה הצמודה, החברות הקרובות, הזיכרונות שנטמעו בה והפכו אותה למי שהיא. הספר קליל, וכיפי כזה שנכנסים אליו בקלות, אבל מתחת לזה, יש בו גם את השכבות האלה, של שייכות, של זהות, של הפער בין המקום שבו אנחנו נמצאים לבין המקום שממשיך לחיות בתוכנו.
הספר השני, שאני בעיצומה של העבודה עליו, עוסק במערכת יחסים מורכבת בין אם לבת, בגבולות המטשטשים בין קרבה עמוקה לתלות, בדפוסים שמשתחזרים מדור לדור, וברגע שבו מתגלה שהקשר בין ההורים, והסיפור שגדלים לתוכו אינו בהכרח מה שחשבנו.
מה השלב הכי מאתגר בעבודה על ספר?
השלב שבו צריך להפסיק ללטש ולשחרר.
תמיד, אבל תמיד, יש עוד משפט שאפשר להדק, עוד סצנה שאפשר להעמיק, עוד מילה שאפשר לדייק. אבל בשלב מסוים צריך לסמוך על הטקסט ולתת לו לצאת לעולם, וזה רגע שמלווה בהמון התרגשות אבל גם לא מעט חשש.
מה הדבר הכי כייפי בלהיות סופרת?
הרגע שבו משהו שהיה רק בראש שלי הופך להיות חוויה של מישהו אחר. כשקוראים משתפים, כותבים ומחזירים אליי את חוויית הקריאה שלהם, כל אחד מהזווית שלו, זה מרגש ברמה שקשה להסביר. במיוחד כשהם חווים אותו בדיוק כפי שקיוויתי שיחוו אותו - כספר כיפי, קולח ואסקפיסטי, אבל כזה שמעורר מחשבה ונוגע גם בהרבה מעבר.
איזה טיפ יש לך, למי שרוצה לכתוב ספר?
לכתוב. פשוט להתיישב ולכתוב. לא לחכות להשראה, למוזה או לכל דבר אחר, אלא פשוט להתחיל. גם כשזה לא מושלם, גם כשיש ספק. ולקרוא הרבה! להיחשף לסגנונות שונים, להבין איך דמויות נבנות ואיך דיאלוגים עובדים מבפנים, דרך הקריאה אנחנו מבינים מה נוגע בנו, ואיך לדייק את הקול שלנו.
למה כדאי לקרוא ספרות מקור?
כי היא משלנו !:) היא מדברת בשפה שלנו לא רק במילים, אלא בניואנסים, ובהקשרים שזר לא יבין. יש משהו במהות ובהוויה הישראלית שלנו שהוא ייחודי, ורק ספרות מקור מצליחה להביא ליידי ביטוי את אותה ייחודיות ועומק של ההתמודדויות שאנחנו חווים כישראלים, ודרכה לגעת במשהו רחב ואוניברסלי. זה הכי בית שיש.
מה היית רוצה להגיד לעצמך מלפני עשרים שנה?
לשחרר. לשחרר את השיפוט העצמי, את ה"מה יגידו". להבין שמה שמרגיש עכשיו גדול וכבד, יהפוך עם הזמן לזיכרון רחוק, כזה שכבר לא מחזיק באותה העוצמה. אז לתת מקום לתחושות, אבל גם לדעת לא להיאחז בהן יותר מדי ופשוט לשחרר.
ספרי מקור שמאד אהבת, ועוד שניים מתורגמים:
"בזה הבית"/ אורנה לנדאו:
ספר עוצמתי ומטלטל שנכנס מתחת לעור, וממשיך להדהד הרבה אחרי שהקריאה מסתיימת. הכתיבה של אורנה חדה ורגישה בו זמנית, היא מצליחה לגעת באזורים העדינים והשבריריים של ההורות, בלי לייפות ובלי לשפוט, ומשאירה מקום לשאלות ולמורכבות האנושית כפי שהיא. הערכתי במיוחד את העובדה שהספר מציב מראה אל המקומות שפחות נעים להסתכל עליהם, ומצליח לעשות את זה בדיוק כזה שקשה להישאר אדישים אליו.
"משאלה אחת ימינה" / אשכול נבו: ספר כל כך מרגש ו"ישראלי" (במובן הכי טוב של המילה) על חברות, אהבה, ועל המקומות הבלתי צפויים שאליהם החיים לוקחים אותנו. קראתי אותו מזמן, עוד בתחילת דרכי בניו יורק, ועד היום אני זוכרת כמה הוא נגע בי. הישראליות שפעמה בין הדפים ריגשה אותי מאוד, במיוחד מתוך המרחק.
"איך לאהוב את ביתך"/ הילה בלום: דרמה פסיכולוגית מרתקת ומותחת שהיה לי קשה להניח. מה שמיוחד בו בעיניי הוא האופן שבו הוא נבנה דרך זיכרונות ואנקדוטות שדמותה של האם מעלה באופן אקראי בפרקים קצרים, ההולכים ונחשפים בהדרגה. ברגישות הוא נוגע בגבול הדק שבין חינוך והתוויית דרך, לבין שליטה בגורל ילדינו. כאמא לשלוש בנות, זו הייתה חוויית קריאה מטלטלת, מרתקת ומעוררת מחשבה.
מתורגמים:
"החברה הגאונה"/ אלנה פרנטה: כמה אני אוהבת ספרים על חברות עמוקה בין נשים! בכתיבה מופלאה וכה אנושית, אלנה מתארת את תהליך ההתבגרות של שתי נערות בתוך קשר שהוא הרבה יותר מחברות רגילה. קשר טעון בהתפעמות ובהשראה, אבל גם בתחרותיות, כזה שמכיל הערצה וקנאה, קרבה ופער, רצון להיות דומה ורצון לברוח. הספר לוקח למסע בזמן, לתקופה ולמקום אחרים ומשקף באופן מפעים, עמוק ואנושי את המורכבות של חברות ארוכת שנים, כזו שמעצבת וממשיכה להדהד גם כשמסלולי החיים משתנים.
"ארמון הנייר" / מירנדה קאולי הלר:
ספר מטלטל ועוצמתי על אהבה, התמודדות, משפחה והבחירות שמעצבות את חיינו. אהבתי את תיאורי הטבע הפסטורליים שנשזרו לאורך הספר והעצימו את הפער העמוק בין היופי החיצוני לכאב הפנימי. הספר לא פשוט, אך גם מלא אור ותקווה. ללא ספק נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא.
שאלה שלא שאלו אותך אף פעם, ובא לך לענות עליה?
שאלה מעולה!:)
מה השתנה אצלי מאז שיצא הספר?
וואו, המון! הוצאת הספר פתחה בפניי עולם שלם שלא הכרתי. למדתי, ואני ממשיכה ללמוד כל יום דברים חדשים. היא הוציאה אותי מאזור הנוחות, דחפה אותי להתנסות, להתפתח ולרכוש מיומנויות חדשות.
בזכות הספר אני מגיעה להרבה אירועים ספרותיים, נחשפת לעולמות חדשים וחווה חוויות מגוונות ומעשירות. גם הקריאה שלי עלתה שלב. היא תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי, אבל היום היא אינטנסיבית יותר, ומשתלבת עם כתיבה ושיתוף כתוכן ספרותי.
והכי חשוב, הכרתי אנשים מדהימים שהפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. יוצרות ויוצרים מוכשרים שאני גאה לקרוא להם חברים.
רעות וייס, תושבת בית יצחק, היא מחברת רב המכר "מזל של מתחילים"- קומדיה רומנטית המתרחשת בעמק חפר, זוכת פרס גפן 2025.
תגובות ()